31.1- רות- בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּׁפְטִ֔ים.

ר֑וּת- מְנֻקָּד עִם טָעָמֵי מִקְרָא- חלוקה לפרשות.

בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּׁפְטִ֔ים.

רות- לְמִ֖י הַנַּעֲרָ֥ה הַזֹּֽאת:

הַגֹּאֵ֗ל.

רות- בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּׁפְטִ֔ים.

וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּׁפְטִ֔ים וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ מִבֵּ֧ית לֶ֣חֶם יְהוּדָ֗ה לָגוּר֙ בִּשְׂדֵ֣י מוֹאָ֔ב ה֥וּא וְאִשְׁתּ֖וֹ וּשְׁנֵ֥י בָנָֽיו: וְשֵׁ֣ם הָאִ֣ישׁ אֱֽלִימֶ֡לֶךְ וְשֵׁם֩ אִשְׁתּ֨וֹ נָעֳמִ֜י וְשֵׁ֥ם שְׁנֵֽיבָנָ֣יו | מַחְל֤וֹן וְכִלְיוֹן֙ אֶפְרָתִ֔ים מִבֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וַיָּבֹ֥אוּ שְׂדֵימוֹאָ֖ב וַיִּֽהְיוּשָֽׁם: וַיָּ֥מָת אֱלִימֶ֖לֶךְ אִ֣ישׁ נָעֳמִ֑י וַתִּשָּׁאֵ֥ר הִ֖יא וּשְׁנֵ֥י בָנֶֽיהָ: וַיִּשְׂא֣וּ לָהֶ֗ם נָשִׁים֙ מֹֽאֲבִיּ֔וֹת שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָרְפָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית ר֑וּת וַיֵּ֥שְׁבוּ שָׁ֖ם כְּעֶ֥שֶׂר שָׁנִֽים:  וַיָּמ֥וּתוּ גַםשְׁנֵיהֶ֖ם מַחְל֣וֹן וְכִלְי֑וֹן וַתִּשָּׁאֵר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה מִשְּׁנֵ֥י יְלָדֶ֖יהָ וּמֵאִישָֽׁהּ: וַתָּ֤קָם הִיא֙ וְכַלֹּתֶ֔יהָ וַתָּ֖שָׁב מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב כִּ֤י שָֽׁמְעָה֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב כִּֽיפָקַ֤ד יְהוָה֙ אֶתעַמּ֔וֹ לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם לָֽחֶם: וַתֵּצֵ֗א מִןהַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר הָיְתָהשָׁ֔מָּה וּשְׁתֵּ֥י כַלֹּתֶ֖יהָ עִמָּ֑הּ וַתֵּלַ֣כְנָה בַדֶּ֔רֶךְ לָשׁ֖וּב אֶלאֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה:  וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ לִשְׁתֵּ֣י כַלֹּתֶ֔יהָ לֵ֣כְנָה שֹּׁ֔בְנָה אִשָּׁ֖ה לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ (יעשה) יַ֣עַשׂ יְהוָ֤ה עִמָּכֶם֙ חֶ֔סֶד כַּאֲשֶׁ֧ר עֲשִׂיתֶ֛ם עִםהַמֵּתִ֖ים וְעִמָּדִֽי:  יִתֵּ֤ן יְהוָה֙ לָכֶ֔ם וּמְצֶ֣אןָ מְנוּחָ֔ה אִשָּׁ֖ה בֵּ֣ית אִישָׁ֑הּ וַתִּשַּׁ֣ק לָהֶ֔ן וַתִּשֶּׂ֥אנָה קוֹלָ֖ן וַתִּבְכֶּֽינָה:  וַתֹּאמַ֖רְנָהלָּ֑הּ כִּיאִתָּ֥ךְ נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ:  וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ שֹׁ֣בְנָה בְנֹתַ֔י לָ֥מָּה תֵלַ֖כְנָה עִמִּ֑י הַֽעֽוֹדלִ֤י בָנִים֙ בְּֽמֵעַ֔י וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַאֲנָשִֽׁים: שֹׁ֤בְנָה בְנֹתַי֙ לֵ֔כְןָ כִּ֥י זָקַ֖נְתִּי מִהְי֣וֹת לְאִ֑ישׁ כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ יֶשׁלִ֣י תִקְוָ֔ה גַּ֣ם הָיִ֤יתִי הַלַּ֙יְלָה֙ לְאִ֔ישׁ וְגַ֖ם יָלַ֥דְתִּי בָנִֽים: הֲלָהֵ֣ן | תְּשַׂבֵּ֗רְנָה עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִגְדָּ֔לוּ הֲלָהֵן֙ תֵּֽעָגֵ֔נָה לְבִלְתִּ֖י הֱי֣וֹת לְאִ֑ישׁ אַ֣ל בְּנֹתַ֗י כִּֽימַרלִ֤י מְאֹד֙ מִכֶּ֔ם כִּֽייָצְאָ֥ה בִ֖י יַדיְהוָֽה: וַתִּשֶּׂ֣נָה קוֹלָ֔ן וַתִּבְכֶּ֖ינָה ע֑וֹד וַתִּשַּׁ֤ק עָרְפָּה֙ לַחֲמוֹתָ֔הּ וְר֖וּת דָּ֥בְקָה בָּֽהּ: וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּה֙ שָׁ֣בָה יְבִמְתֵּ֔ךְ אֶלעַמָּ֖הּ וְאֶלאֱלֹהֶ֑יהָ שׁ֖וּבִי אַחֲרֵ֥י יְבִמְתֵּֽךְ: וַתֹּ֤אמֶר רוּת֙ אַלתִּפְגְּעִיבִ֔י לְעָזְבֵ֖ךְ לָשׁ֣וּב מֵאַחֲרָ֑יִךְ כִּ֠י אֶלאֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי:  בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה יְהוָ֥ה לִי֙ וְכֹ֣ה יֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ: וַתֵּ֕רֶא כִּֽימִתְאַמֶּ֥צֶת הִ֖יא לָלֶ֣כֶת אִתָּ֑הּ וַתֶּחְדַּ֖ל לְדַבֵּ֥ר אֵלֶֽיהָ: וַתֵּלַ֣כְנָה שְׁתֵּיהֶ֔ם עַדבֹּאָ֖נָה בֵּ֣ית לָ֑חֶם וַיְהִ֗י כְּבֹאָ֙נָה֙ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַתֵּהֹ֤ם כָּלהָעִיר֙ עֲלֵיהֶ֔ן וַתֹּאמַ֖רְנָה הֲזֹ֥את נָעֳמִֽי:  וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ן אַלתִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נָעֳמִ֑י קְרֶ֤אןָ לִי֙ מָרָ֔א כִּיהֵמַ֥ר שַׁדַּ֛י לִ֖י מְאֹֽד: אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי יְהוָ֑ה לָ֣מָּה תִקְרֶ֤אנָה לִי֙ נָעֳמִ֔י וַֽיהוָה֙ עָ֣נָה בִ֔י וְשַׁדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי:  וַתָּ֣שָׁב נָעֳמִ֗י וְר֨וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֤ה כַלָּתָהּ֙ עִמָּ֔הּ הַשָּׁ֖בָה מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב וְהֵ֗מָּה בָּ֚אוּ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם בִּתְחִלַּ֖ת קְצִ֥יר שְׂעֹרִֽים:

לא מנוקד:

א ויהי, בימי שפט השפטים, ויהי רעב, בארץ; וילך איש מבית לחם יהודה, לגור בשדי מואב–הוא ואשתו, ושני בניו.  ב ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני-בניו מחלון וכליון, אפרתים–מבית לחם, יהודה; ויבאו שדי-מואב, ויהיו-שם.  ג וימת אלימלך, איש נעמי; ותשאר היא, ושני בניה.  ד וישאו להם, נשים מאביות–שם האחת ערפה, ושם השנית רות; וישבו שם, כעשר שנים.  ה וימתו גם-שניהם, מחלון וכליון; ותשאר, האשה, משני ילדיה, ומאישה.  ו ותקם היא וכלתיה, ותשב משדי מואב:  כי שמעה, בשדה מואב–כי-פקד יהוה את-עמו, לתת להם לחם.  ז ותצא, מן-המקום אשר היתה-שמה, ושתי כלותיה, עמה; ותלכנה בדרך, לשוב אל-ארץ יהודה.  ח ותאמר נעמי, לשתי כלתיה, לכנה שבנה, אשה לבית אמה; יעשה (יעש) יהוה עמכם חסד, כאשר עשיתם עם-המתים ועמדי.  ט יתן יהוה, לכם, ומצאן מנוחה, אשה בית אישה; ותשק להן, ותשאנה קולן ותבכינה.  י ותאמרנה-לה:  כי-אתך נשוב, לעמך.  יא ותאמר נעמי שבנה בנתי, למה תלכנה עמי:  העוד-לי בנים במעי, והיו לכם לאנשים.  יב שבנה בנתי לכן, כי זקנתי מהיות לאיש:  כי אמרתי, יש-לי תקוה–גם הייתי הלילה לאיש, וגם ילדתי בנים.  יג הלהן תשברנה, עד אשר יגדלו, הלהן תעגנה, לבלתי היות לאיש; אל בנתי, כי-מר-לי מאד מכם–כי-יצאה בי, יד-יהוה.  יד ותשנה קולן, ותבכינה עוד; ותשק ערפה לחמותה, ורות דבקה בה.  טו ותאמר, הנה שבה יבמתך, אל-עמה, ואל-אלהיה; שובי, אחרי יבמתך.  טז ותאמר רות אל-תפגעי-בי, לעזבך לשוב מאחריך:  כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין–עמך עמי, ואלהיך אלהי.  יז באשר תמותי אמות, ושם אקבר; כה יעשה יהוה לי, וכה יוסיף–כי המות, יפריד ביני ובינך.  יח ותרא, כי-מתאמצת היא ללכת אתה; ותחדל, לדבר אליה.  יט ותלכנה שתיהם, עד-בואנה בית לחם; ויהי, כבואנה בית לחם, ותהם כל-העיר עליהן, ותאמרנה הזאת נעמי.  כ ותאמר אליהן, אל-תקראנה לי נעמי:  קראן לי מרא, כי-המר שדי לי מאד.  כא אני מלאה הלכתי, וריקם השיבני יהוה; למה תקראנה לי, נעמי, ויהוה ענה בי, ושדי הרע לי.  כב ותשב נעמי, ורות המואביה כלתה עמה, השבה, משדי מואב; והמה, באו בית לחם, בתחלת, קציר שערים.

כפי שהקוראים באתר יודעים, האתר בבניה, יתכנו טעויות. עד שאחתום את העריכה, יש לקרוא מתוך הידיעה שיתכנו טעויות.

.