לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל-(ידיתון) יְדוּת֗וּן לְאָסָ֥ף מִזְמֽוֹר:

קוֹלִ֣י אֶל-אֱלֹהִ֣ים וְאֶצְעָ֑קָה קוֹלִ֥י אֶל-אֱ֝לֹהִ֗ים וְהַאֲזִ֥ין אֵלָֽי:

בְּי֥וֹם צָרָתִי֮ אֲדֹנָ֪י דָּ֫רָ֥שְׁתִּי יָדִ֤י | לַ֣יְלָה נִ֭גְּרָה וְלֹ֣א תָפ֑וּג מֵאֲנָ֖ה הִנָּחֵ֣ם נַפְשִֽׁי:

אֶזְכְּרָ֣ה אֱלֹהִ֣ים וְאֶֽהֱמָיָ֑ה אָשִׂ֓יחָה | וְתִתְעַטֵּ֖ף רוּחִ֣י סֶֽלָה:

אָ֭חַזְתָּ שְׁמֻר֣וֹת עֵינָ֑י נִ֝פְעַ֗מְתִּי וְלֹ֣א אֲדַבֵּֽר:

חִשַּׁ֣בְתִּי יָמִ֣ים מִקֶּ֑דֶם שְׁ֝נ֗וֹת עוֹלָמִֽים:

אֶֽזְכְּרָ֥ה נְגִינָתִ֗י בַּ֫לָּ֥יְלָה עִם-לְבָבִ֥י אָשִׂ֑יחָה וַיְחַפֵּ֥שׂ רוּחִֽי:

הַֽ֭לְעוֹלָמִים יִזְנַ֥ח | אֲדֹנָ֑י וְלֹֽא-יֹסִ֖יף לִרְצ֣וֹת עֽוֹד:

הֶאָפֵ֣ס לָנֶ֣צַח חַסְדּ֑וֹ גָּ֥מַר אֹ֝֗מֶר לְדֹ֣ר וָדֹֽר:

הֲשָׁכַ֣ח חַנּ֣וֹת אֵ֑ל אִם-קָפַ֥ץ בְּ֝אַ֗ף רַחֲמָ֥יו סֶֽלָה:

וָ֭אֹמַר חַלּ֣וֹתִי הִ֑יא שְׁ֝נ֗וֹת יְמִ֣ין עֶלְיֽוֹן:

(אזכיר) אֶזְכּ֥וֹר מַֽעַלְלֵי-יָ֑הּ כִּֽי-אֶזְכְּרָ֖ה מִקֶּ֣דֶם פִּלְאֶֽךָ:

וְהָגִ֥יתִי בְכָל-פָּעֳלֶ֑ךָ וּֽבַעֲלִ֖ילוֹתֶ֣יךָ אָשִֽׂיחָה:

אֱ֭לֹהִים בַּקֹּ֣דֶשׁ דַּרְכֶּ֑ךָ מִי-אֵ֥ל גָּ֝ד֗וֹל כֵּֽאלֹהִֽים:

אַתָּ֣ה הָ֭אֵל עֹ֣שֵׂה פֶ֑לֶא הוֹדַ֖עְתָּ בָעַמִּ֣ים עֻזֶּֽךָ:

גָּאַ֣לְתָּ בִּזְר֣וֹעַ עַמֶּ֑ךָ בְּנֵי-יַעֲקֹ֖ב וְיוֹסֵ֣ף סֶֽלָה:

רָ֘א֤וּךָ מַּ֨יִם | אֱֽלֹהִ֗ים רָא֣וּךָ מַּ֣יִם יָחִ֑ילוּ אַ֝֗ף יִרְגְּז֥וּ תְהֹמֽוֹת:

זֹ֤רְמוּ מַ֨יִם | עָב֗וֹת ק֖וֹל נָתְנ֣וּ שְׁחָקִ֑ים אַף-חֲ֝צָצֶ֗יךָ יִתְהַלָּֽכוּ:

ק֤וֹל רַעַמְךָ֨ | בַּגַּלְגַּ֗ל הֵאִ֣ירוּ בְרָקִ֣ים תֵּבֵ֑ל רָגְזָ֖ה וַתִּרְעַ֣שׁ הָאָֽרֶץ:

בַּיָּ֤ם דַּרְכֶּ֗ךָ (ושביליך) וּֽ֭שְׁבִֽילְךָ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְ֝עִקְּבוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א נֹדָֽעוּ:

נָחִ֣יתָ כַצֹּ֣אן עַמֶּ֑ךָ בְּֽיַד-מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן:

אֶֽזְכְּרָ֥ה נְגִינָתִ֗י בַּ֫לָּ֥יְלָה עִם-לְבָבִ֥י אָשִׂ֑יחָה וַיְחַפֵּ֥שׂ רוּחִֽי:

הַֽ֭לְעוֹלָמִים יִזְנַ֥ח | אֲדֹנָ֑י וְלֹֽא-יֹסִ֖יף לִרְצ֣וֹת עֽוֹד:

הֶאָפֵ֣ס לָנֶ֣צַח חַסְדּ֑וֹ גָּ֥מַר אֹ֝֗מֶר לְדֹ֣ר וָדֹֽר: מזמור שבעה ושבעים.

לעתים בעת מצוקה גדולה ומתמשכת כשלא רואים בעיננו את הסוף לדבר יש גם שאלות כאלה

הַֽ֭לְעוֹלָמִים יִזְנַ֥ח | אֲדֹנָ֑י

האם בורא עולם זנח אותנו גם בעת הזאת ואין לקוות לתשועה מהבורא

הֶאָפֵ֣ס לָנֶ֣צַח חַסְדּ֑וֹ

האם תמו חסדי הבורא לנו,

גָּ֥מַר אֹ֝֗מֶר לְדֹ֣ר וָדֹֽר:

האם בורא עולם גמר אומר לדור ודור ומשכך שווא לקוות לתשועת האל..

גם למשורר שכתב את שירתו זו שלו שגם היא נכנסה לשירות הקדש של ישראל  הכתיבה מממעמקי מצוקתו שלו שהיא גם שלנו לעתים.

אני חושבת על הדבר גם בהקשר לגולים בעת הגלות..  היו כאלה שנטשו, כמו נורדאו.

מוויקיפדיא:

“נורדאו, שנישא לאישה פרוטסטנטית, היה בהגדרתו יהודי מתבולל – שפסק מלקיים מצוות – בן לתרבות האירופית. הוא העיד על עצמו כי נמשך יותר לתרבות הגרמנית: ”בהגיעי לגיל חמש-עשרה, נטשתי את אורח החיים היהודי ואת לימוד התורה… היהדות נותרה עבורי לא יותר מזיכרון, ומאז חשתי עצמי תמיד גרמני, גרמני בלבד.””

ולא רק, אחרי התבוללותו הוא הציע שואה לעם ישראל שההגירה היתה הכרח לו:

וזה הקטע,

עדתו של נורדאו שבאה לארץ, התייחסה אלינו כגזע נחות.

אני טוענת שאדם שמציע שינהגו בגרים כנוהגים בחיות, הוא בעצמו נמשל לבהמה.

אני טוענת שנורדאו כנהיג אתכם בארופה הוביל אתכם לאשר את שואתכם, אני טוענת שנורדאו עשה לכם פולסא די נורא.

עמך, עם ישראל, הם בני יעקב ובני יוסף.  תהלים- מזמור שבעה ושבעים. 

פרשת ויחי יעקב. – לימודי תורה. (michalinka.com):

פרשת ויחי יעקב מסיימת את ספר בראשית. בסוף הספר הזה מתו גם יעקב אבינו וגם יוסף שיוסף הוא גם אב לשני שבטים.

ספר בראשית כולו כיחידה אחת מבראשית ועד מותם של יעקב ויוסף,   הוא למעשה גם הראשית של ישראל . סיפור הווצרותו של ישראל. שבסופו של יום ממשיך  מזרעם  של יוסף ויעקב הלאה..

בני יוסף, משך של יוסף ולא משך של אסנת בת סריס פרעה.

מיוסף יש שני שבטים מנשה ואפרים בני יוסף מאסנת.

אם המשך מהאם אז יוסף לא היו משך יוסף.

אותו הדבר עם בני צפורה ממשה.

(צריך לחשוב על האשה הכושית של משה. יכול להיות שבני העדה האתיופית הם מאשה זאת).

נָחִ֣יתָ כַצֹּ֣אן עַמֶּ֑ךָ בְּֽיַד-מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן: תהלים- מזמור שבעה ושבעים.

וַ֭יִּבְחַר אֶת-שֵׁ֣בֶט יְהוּדָ֑ה אֶֽת-הַ֥ר צִ֝יּ֗וֹן אֲשֶׁ֣ר אָהֵֽב: וַיִּ֣בֶן כְּמוֹ-רָ֭מִים מִקְדָּשׁ֑וֹ כְּ֝אֶ֗רֶץ יְסָדָ֥הּ לְעוֹלָֽם: וַ֭יִּבְחַר בְּדָוִ֣ד עַבְדּ֑וֹ וַ֝יִּקָּחֵ֗הוּ מִֽמִּכְלְאֹ֥ת צֹֽאן: מֵאַחַ֥ר עָל֗וֹת הֱ֫בִיא֥וֹ לִ֭רְעוֹת בְּיַעֲקֹ֣ב עַמּ֑וֹ וּ֝בְיִשְׂרָאֵ֗ל נַחֲלָתֽוֹ: וַ֭יִּרְעֵם כְּתֹ֣ם לְבָב֑וֹ וּבִתְבוּנ֖וֹת כַּפָּ֣יו יַנְחֵֽם: 

.

וַיָּ֤קֶם עֵד֨וּת | בְּֽיַעֲקֹ֗ב וְתוֹרָה֮ שָׂ֤ם בְּיִשְׂרָ֫אֵ֥ל אֲשֶׁ֣ר צִ֭וָּה אֶת-אֲבוֹתֵ֑ינוּ לְ֝הוֹדִיעָ֗ם לִבְנֵיהֶֽם:

לְמַ֤עַן יֵדְע֨וּ | דּ֣וֹר אַ֭חֲרוֹן בָּנִ֣ים יִוָּלֵ֑דוּ יָ֝קֻ֗מוּ וִֽיסַפְּר֥וּ לִבְנֵיהֶֽם:

לבניהם.

בְּֽנֵי-אֶפְרַ֗יִם נוֹשְׁקֵ֥י רוֹמֵי-קָ֑שֶׁת הָ֝פְכ֗וּ בְּי֣וֹם קְרָֽב:

לֹ֣א שָׁ֭מְרוּ בְּרִ֣ית אֱלֹהִ֑ים וּ֝בְתוֹרָת֗וֹ מֵאֲנ֥וּ לָלֶֽכֶת:

וַיִּשְׁכְּח֥וּ עֲלִילוֹתָ֑יו וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו אֲשֶׁ֣ר הֶרְאָֽם:

סְבָבֻ֤נִי בְכַ֙חַשׁ֙ אֶפְרַ֔יִם וּבְמִרְמָ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וִֽיהוּדָ֗ה עֹ֥ד רָד֙ עִם-אֵ֔ל וְעִם-קְדוֹשִׁ֖ים נֶאֱמָֽן: אֶפְרַ֜יִם רֹעֶ֥ה ר֙וּחַ֙ וְרֹדֵ֣ף קָדִ֔ים כָּל-הַיּ֕וֹם כָּזָ֥ב וָשֹׁ֖ד יַרְבֶּ֑ה וּבְרִית֙ עִם-אַשּׁ֣וּר יִכְרֹ֔תוּ וְשֶׁ֖מֶן לְמִצְרַ֥יִם יוּבָֽל: וְרִ֥יב לַֽיהוָ֖ה עִם-יְהוּדָ֑ה וְלִפְקֹ֤ד עַֽל-יַעֲקֹב֙ כִּדְרָכָ֔יו כְּמַעֲלָלָ֖יו יָשִׁ֥יב לֽוֹ: הושע.

אַתָּ֣ה הָ֭אֵל עֹ֣שֵׂה פֶ֑לֶא הוֹדַ֖עְתָּ בָעַמִּ֣ים עֻזֶּֽךָ:

גָּאַ֣לְתָּ בִּזְר֣וֹעַ עַמֶּ֑ךָ בְּנֵי-יַעֲקֹ֖ב וְיוֹסֵ֣ף סֶֽלָה:

רָ֘א֤וּךָ מַּ֨יִם | אֱֽלֹהִ֗ים רָא֣וּךָ מַּ֣יִם יָחִ֑ילוּ אַ֝֗ף יִרְגְּז֥וּ תְהֹמֽוֹת:

זֹ֤רְמוּ מַ֨יִם | עָב֗וֹת ק֖וֹל נָתְנ֣וּ שְׁחָקִ֑ים אַף-חֲ֝צָצֶ֗יךָ יִתְהַלָּֽכוּ:

ק֤וֹל רַעַמְךָ֨ | בַּגַּלְגַּ֗ל הֵאִ֣ירוּ בְרָקִ֣ים תֵּבֵ֑ל רָגְזָ֖ה וַתִּרְעַ֣שׁ הָאָֽרֶץ:

בַּיָּ֤ם דַּרְכֶּ֗ךָ (ושביליך) וּֽ֭שְׁבִֽילְךָ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְ֝עִקְּבוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א נֹדָֽעוּ:

נָחִ֣יתָ כַצֹּ֣אן עַמֶּ֑ךָ בְּֽיַד-מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן: תהלים- מזמור שבעה ושבעים.