לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד:

בְּֽבוֹא-אֵ֭לָיו נָתָ֣ן הַנָּבִ֑יא כַּֽאֲשֶׁר-בָּ֝֗א אֶל-בַּת-שָֽׁבַע:

חָנֵּ֣נִי אֱלֹהִ֣ים כְּחַסְדֶּ֑ךָ כְּרֹ֥ב רַ֝חֲמֶ֗יךָ מְחֵ֣ה פְשָׁעָֽי:

(הרבה) הֶ֭רֶב כַּבְּסֵ֣נִי מֵעֲוֹנִ֑י וּֽמֵחַטָּאתִ֥י טַהֲרֵֽנִי:

כִּֽי-פְ֭שָׁעַי אֲנִ֣י אֵדָ֑ע וְחַטָּאתִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד:

לְךָ֤ לְבַדְּךָ֨ | חָטָאתִי֮ וְהָרַ֥ע בְּעֵינֶ֗יךָ עָ֫שִׂ֥יתִי לְ֭מַעַן תִּצְדַּ֥ק בְּדָבְרֶ֗ךָ תִּזְכֶּ֥ה בְשָׁפְטֶֽךָ:

הֵן-בְּעָו֥וֹן חוֹלָ֑לְתִּי וּ֝בְחֵ֗טְא יֶֽחֱמַ֥תְנִי אִמִּֽי:

הֵן-אֱ֭מֶת חָפַ֣צְתָּ בַטֻּח֑וֹת וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי:

תְּחַטְּאֵ֣נִי בְאֵז֣וֹב וְאֶטְהָ֑ר תְּ֝כַבְּסֵ֗נִי וּמִשֶּׁ֥לֶג אַלְבִּֽין:

תַּ֭שְׁמִיעֵנִי שָׂשׂ֣וֹן וְשִׂמְחָ֑ה תָּ֝גֵ֗לְנָה עֲצָמ֥וֹת דִּכִּֽיתָ:

הַסְתֵּ֣ר פָּ֭נֶיךָ מֵחֲטָאָ֑י וְֽכָל-עֲוֹ֖נֹתַ֣י מְחֵֽה:

לֵ֣ב טָ֭הוֹר בְּרָא-לִ֣י אֱלֹהִ֑ים וְר֥וּחַ נָ֝כ֗וֹן חַדֵּ֥שׁ בְּקִרְבִּֽי:

אַל-תַּשְׁלִיכֵ֥נִי מִלְּפָנֶ֑יךָ וְר֥וּחַ קָ֝דְשְׁךָ֗ אַל-תִּקַּ֥ח מִמֶּֽנִּי:

הָשִׁ֣יבָה לִּ֭י שְׂשׂ֣וֹן יִשְׁעֶ֑ךָ וְר֖וּחַ נְדִיבָ֣ה תִסְמְכֵֽנִי:

אֲלַמְּדָ֣ה פֹשְׁעִ֣ים דְּרָכֶ֑יךָ וְ֝חַטָּאִ֗ים אֵלֶ֥יךָ יָשֽׁוּבוּ:

הַצִּ֘ילֵ֤נִי מִדָּמִ֨ים | אֱֽלֹהִ֗ים אֱלֹהֵ֥י תְּשׁוּעָתִ֑י תְּרַנֵּ֥ן לְשׁוֹנִ֗י צִדְקָתֶֽךָ:

אֲ֭דֹנָי שְׂפָתַ֣י תִּפְתָּ֑ח וּ֝פִ֗י יַגִּ֥יד תְּהִלָּתֶֽךָ:

כִּ֤י | לֹא-תַחְפֹּ֣ץ זֶ֣בַח וְאֶתֵּ֑נָה ע֝וֹלָ֗ה לֹ֣א תִרְצֶֽה:

זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֮ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה לֵב-נִשְׁבָּ֥ר וְנִדְכֶּ֑ה אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א תִבְזֶֽה:

הֵיטִ֣יבָה בִ֭רְצוֹנְךָ אֶת-צִיּ֑וֹן תִּ֝בְנֶ֗ה חוֹמ֥וֹת יְרוּשָׁלִָֽם:

אָ֤ז תַּחְפֹּ֣ץ זִבְחֵי-צֶ֭דֶק עוֹלָ֣ה וְכָלִ֑יל אָ֤ז יַעֲל֖וּ עַל-מִזְבַּחֲךָ֣ פָרִֽים:

הֵיטִ֣יבָה בִ֭רְצוֹנְךָ אֶת-צִיּ֑וֹן תִּ֝בְנֶ֗ה חוֹמ֥וֹת יְרוּשָׁלִָֽם: מזמור אחד וחמישים.

תִּ֝בְנֶ֗ה חוֹמ֥וֹת יְרוּשָׁלִָֽם:

וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צוֹר אֶת-עֲבָדָיו, אֶל-שְׁלֹמֹה, כִּי שָׁמַע, כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ:  כִּי אֹהֵב, הָיָה חִירָם לְדָוִד–כָּל-הַיָּמִים.  וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה, אֶל-חִירָם לֵאמֹר. אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-דָּוִד אָבִי, כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו, מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה, אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ–עַד תֵּת-יְהוָה אֹתָם, תַּחַת כַּפּוֹת רגלו (רַגְלָי). וְעַתָּה, הֵנִיחַ יְהוָה אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב:  אֵין שָׂטָן, וְאֵין פֶּגַע רָע.  וְהִנְנִי אֹמֵר–לִבְנוֹת בַּיִת, לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי:  כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, אֶל-דָּוִד אָבִי לֵאמֹר, בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל-כִּסְאֶךָ, הוּא-יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי: מלכים.

אֵין שָׂטָן, וְאֵין פֶּגַע רָע.

אָ֤ז תַּחְפֹּ֣ץ זִבְחֵי-צֶ֭דֶק עוֹלָ֣ה וְכָלִ֑יל אָ֤ז יַעֲל֖וּ עַל-מִזְבַּחֲךָ֣ פָרִֽים: מזמור אחד וחמישים.

אָ֤ז תַּחְפֹּ֣ץ זִבְחֵי-צֶ֭דֶק

החומות הן אלה ששומרות על העיר מפני אלה, ושהעיר נקיה מאלה אז…

ומה הם החומות ועל מה שומרים השומרים על החומה הזאת, שלא יכנס לעיר שטן ופגע כאלה שדוד הוציא מהעיר.

יש העומדים על הברכה, כדי שתהיה ברכה לישראל:

וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר.  אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת-הָעָם, עַל-הַר גְּרִזִים, בְּעָבְרְכֶם, אֶת-הַיַּרְדֵּן:  שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה, וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן: דברים.

ויש העומדים כדי שלא יקולל ישראל, שלא יפול דין חובה על ישראל:

וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל-הַקְּלָלָה, בְּהַר עֵיבָל:  רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר, וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי: דברים.

שוב המשל הוא האיש השוכב את זכר משכבי אשה במיצובו כמיצוב אוחנה והורוביץ , קיומם של אלה לא רק שאינו שומר על ישראל מפני חטא, דין, ואורחות שיפיאו על ישראל דין חובה, הם הפורצים את החומה הזאת, הם לא שומרים מפני קללה, אנשי נפתלי האלה, הם הפוכים הם משמרים את פריצת החומות ואת הקלל על ישראל, גם אנשי הציונות הדתית במיוחד וגם אנשי הליכוד או כל המגדירים עצמם ימנים מקבלים את התופעה ומשמרים את קיומה גם דרך הערוצים שלהם ולא רק בערוצי השמאל.

אלה הפוכים לשומרי על החומות שלנו ואלה מנהיגיכם שבמקום לשמור הם פורצים את החומות.

כמובן שבענין הזה של הרשעת ישראל יש כאלה שרואים הפוך, שעם ישראל מקולל כמושם במקום חוטא, הם מבקשים להתברך מהרשעה זאת.

יש שומרים ויש שומרים, יש את השומרים הסובבים בעיר שזה התפקיד שלהם לשמר את הקללה ולא מפני קללה והם הפוכים לדבר ששמו להם את שמות העומדים על הדבר כלועגים לתורתנו..

במצב כזה על המזבח לא עולים פרים… על המזבח הזה, שהוא כנדנדה, באיטלקית אלטלנה, מועלים שני בני אדם, שהעני, הדם הנקי, למעשה נושא חטאי החוטא שמוריד אותו בעלייתו שלו.

צו שמונה- צו שמיני- קרבן למילואים- פרשות ויקרא, צו, שמיני- לימודי תורה- תוכנית לימוד- שנת שבעים ושלוש לקוממיות שהפכה לעצמאות.

לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד:

בְּֽבוֹא-אֵ֭לָיו נָתָ֣ן הַנָּבִ֑יא כַּֽאֲשֶׁר-בָּ֝֗א אֶל-בַּת-שָֽׁבַע:

חָנֵּ֣נִי אֱלֹהִ֣ים כְּחַסְדֶּ֑ךָ כְּרֹ֥ב רַ֝חֲמֶ֗יךָ מְחֵ֣ה פְשָׁעָֽי:

(הרבה) הֶ֭רֶב כַּבְּסֵ֣נִי מֵעֲוֹנִ֑י וּֽמֵחַטָּאתִ֥י טַהֲרֵֽנִי:

כִּֽי-פְ֭שָׁעַי אֲנִ֣י אֵדָ֑ע וְחַטָּאתִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד:

לְךָ֤ לְבַדְּךָ֨ | חָטָאתִי֮ וְהָרַ֥ע בְּעֵינֶ֗יךָ עָ֫שִׂ֥יתִי לְ֭מַעַן תִּצְדַּ֥ק בְּדָבְרֶ֗ךָ תִּזְכֶּ֥ה בְשָׁפְטֶֽךָ: מזמור אחד וחמישים.

בְּֽבוֹא-אֵ֭לָיו נָתָ֣ן הַנָּבִ֑יא כַּֽאֲשֶׁר-בָּ֝֗א אֶל-בַּת-שָֽׁבַע:

 וַיֹּ֧אמֶר נָתָ֛ן אֶל–דָּוִ֖ד אַתָּ֣ה הָאִ֑ישׁ כֹּה–אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָנֹכִ֞י מְשַׁחְתִּ֤יךָֽ לְמֶ֙לֶךְ֙ עַל–יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָנֹכִ֥י הִצַּלְתִּ֖יךָ מִיַּ֥ד שָׁאֽוּל: וָאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת–בֵּ֣ית אֲדֹנֶ֗יךָ וְאֶת–נְשֵׁ֤י אֲדֹנֶ֙יךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וָאֶתְּנָ֣ה לְךָ֔ אֶת–בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל וִֽיהוּדָ֑ה וְאִ֨ם–מְעָ֔ט וְאֹסִ֥פָה לְּךָ֖ כָּהֵ֥נָּה וְכָהֵֽנָּה: מַדּ֜וּעַ בָּזִ֣יתָ | אֶת–דְּבַ֣ר יְהוָ֗ה לַעֲשׂ֣וֹת הָרַע֮ (בעינו) בְּעֵינַי֒ אֵ֣ת אוּרִיָּ֤ה הַֽחִתִּי֙ הִכִּ֣יתָ בַחֶ֔רֶב וְאֶ֨ת–אִשְׁתּ֔וֹ לָקַ֥חְתָּ לְּךָ֖ לְאִשָּׁ֑ה וְאֹת֣וֹ הָרַ֔גְתָּ בְּחֶ֖רֶב בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן: וְעַתָּ֗ה לֹא–תָס֥וּר חֶ֛רֶב מִבֵּיתְךָ֖ עַד–עוֹלָ֑ם עֵ֚קֶב כִּ֣י בְזִתָ֔נִי וַתִּקַּ֗ח אֶת–אֵ֙שֶׁת֙ אוּרִיָּ֣ה הַחִתִּ֔י לִהְי֥וֹת לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה: כֹּ֣ה | אָמַ֣ר יְהוָ֗ה הִנְנִי֩ מֵקִ֨ים עָלֶ֤יךָ רָעָה֙ מִבֵּיתֶ֔ךָ וְלָקַחְתִּ֤י אֶת–נָשֶׁ֙יךָ֙ לְעֵינֶ֔יךָ וְנָתַתִּ֖י לְרֵעֶ֑יךָ וְשָׁכַב֙ עִם–נָשֶׁ֔יךָ לְעֵינֵ֖י הַשֶּׁ֥מֶשׁ הַזֹּֽאת: כִּ֥י אַתָּ֖ה עָשִׂ֣יתָ בַסָּ֑תֶר וַאֲנִ֗י אֶעֱשֶׂה֙ אֶת–הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה נֶ֥גֶד כָּל–יִשְׂרָאֵ֖ל וְנֶ֥גֶד הַשָּֽׁמֶשׁ:  וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל נָתָ֔ן חָטָ֖אתִי לַֽיהוָ֑ה וַיֹּ֨אמֶר נָתָ֜ן אֶל דָּוִ֗ד גַּם יְהוָ֛ה הֶעֱבִ֥יר חַטָּאתְךָ֖ לֹ֥א תָמֽוּת: שמואל- מלכות דוד- חלוקה לפרשות- פרשת שְׁלֹמֹ֔ה.

וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל נָתָ֔ן חָטָ֖אתִי לַֽיהוָ֑ה

לְךָ֤ לְבַדְּךָ֨ | חָטָאתִי֮ וְהָרַ֥ע בְּעֵינֶ֗יךָ עָ֫שִׂ֥יתִי לְ֭מַעַן תִּצְדַּ֥ק בְּדָבְרֶ֗ךָ תִּזְכֶּ֥ה בְשָׁפְטֶֽךָ:

לְךָ֤ לְבַדְּךָ֨ | חָטָאתִי֮ וְהָרַ֥ע בְּעֵינֶ֗יךָ עָ֫שִׂ֥יתִי

וַתִּשְׁמַע֙ אֵ֣שֶׁת אֽוּרִיָּ֔ה כִּי–מֵ֖ת אוּרִיָּ֣ה אִישָׁ֑הּ וַתִּסְפֹּ֖ד עַל–בַּעְלָֽהּ: וַיַּעֲבֹ֣ר הָאֵ֗בֶל וַיִּשְׁלַ֨ח דָּוִ֜ד וַיַּאַסְפָ֤הּ אֶל–בֵּיתוֹ֙ וַתְּהִי–ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ בֵּ֑ן וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר–עָשָׂ֥ה דָוִ֖ד בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה: שמואל- מלכות דוד- חלוקה לפרשות- פרשת שְׁלֹמֹ֔ה.

וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר–עָשָׂ֥ה דָוִ֖ד בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה:

בספר שמואל כשמספרים לנו על חטא דוד ששכב עם בעולתו של אוריה מספרים זאת שלא מעיני דוד. לא דוד מספר את הסיפור. דוד הוא חלק מהסיפור. במזמור זה דוד הוא הכותב וזאת בעת שהוא נשפט על חטאו זה. ובמזור הזה אנחנו רואים בראיה רחבה יותר את רגשותיו של דוד מפיו שלו אודות עצמו ואודות חטאו שלו עצמו.

דוד מתפלל לרחמים, הוא הכיר בחיטאו, לא כיסה על חיטאו גם לא בפנינו שקוראים את שירת דודבעת מאוחרת יותר.

אדם כמו דוד במעמדו נוטה לכסות בכתבי זכרונותיו אודות עצמו, הוא כותב לזכרון הבאים אחריו כמבקש למצוא חן בעיני החיים לאחר מותו. וזה אדם שמבקש לעשות לעצמו שם. לא כך דוד. דוד לא ביקש לעשות לעצמו שם והחיים אחריו יודעים על חיטאו זה.

גם דוד הכיר שהחטא הזה של משכב עם בעולת בעל ממקום של ניצול מרות הוא חטא לבורא עולם.

דוד חטא לבורא עולם ששם אותו למלך על ישראל. בורא עולם קבע שדוד יהיה מלך ודוד מעמדת כח כזאת עשה ככה עם מה שבורא עולם נתן לו:

וַיֹּ֧אמֶר נָתָ֛ן אֶל–דָּוִ֖ד אַתָּ֣ה הָאִ֑ישׁ כֹּה–אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָנֹכִ֞י מְשַׁחְתִּ֤יךָֽ לְמֶ֙לֶךְ֙ עַל–יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָנֹכִ֥י הִצַּלְתִּ֖יךָ מִיַּ֥ד שָׁאֽוּל: וָאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת–בֵּ֣ית אֲדֹנֶ֗יךָ וְאֶת–נְשֵׁ֤י אֲדֹנֶ֙יךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וָאֶתְּנָ֣ה לְךָ֔ אֶת–בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל וִֽיהוּדָ֑ה וְאִ֨ם–מְעָ֔ט וְאֹסִ֥פָה לְּךָ֖ כָּהֵ֥נָּה וְכָהֵֽנָּה: מַדּ֜וּעַ בָּזִ֣יתָ | אֶת–דְּבַ֣ר יְהוָ֗ה לַעֲשׂ֣וֹת הָרַע֮ (בעינו) בְּעֵינַי֒ אֵ֣ת אוּרִיָּ֤ה הַֽחִתִּי֙ הִכִּ֣יתָ בַחֶ֔רֶב וְאֶ֨ת–אִשְׁתּ֔וֹ לָקַ֥חְתָּ לְּךָ֖ לְאִשָּׁ֑ה וְאֹת֣וֹ הָרַ֔גְתָּ בְּחֶ֖רֶב בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן: וְעַתָּ֗ה לֹא–תָס֥וּר חֶ֛רֶב מִבֵּיתְךָ֖ עַד–עוֹלָ֑ם עֵ֚קֶב כִּ֣י בְזִתָ֔נִי וַתִּקַּ֗ח אֶת–אֵ֙שֶׁת֙ אוּרִיָּ֣ה הַחִתִּ֔י לִהְי֥וֹת לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה: 

ברור שללא הכח שבורא עולם נתן לדוד, דוד לא היה יכול לעשות את מה שעשה עם בת שבע ואוריה.

ומתוך המקום הזה נאמר לדוד:

מַדּ֜וּעַ בָּזִ֣יתָ | אֶת–דְּבַ֣ר יְהוָ֗ה לַעֲשׂ֣וֹת הָרַע֮ (בעינו) בְּעֵינַי֒

משל כבשת הראש- מי האיש.