לַמְנַצֵּ֤חַ | עַל-י֬וֹנַת אֵ֣לֶם רְ֭חֹקִים לְדָוִ֣ד מִכְתָּ֑ם בֶּֽאֱחֹ֨ז אֹת֖וֹ פְלִשְׁתִּ֣ים בְּגַֽת:

חָנֵּ֣נִי אֱ֭לֹהִים כִּֽי-שְׁאָפַ֣נִי אֱנ֑וֹשׁ כָּל-הַ֝יּ֗וֹם לֹחֵ֥ם יִלְחָצֵֽנִי:

שָׁאֲפ֣וּ שׁ֭וֹרְרַי כָּל-הַיּ֑וֹם כִּֽי-רַבִּ֨ים לֹחֲמִ֖ים לִ֣י מָרֽוֹם:

י֥וֹם אִירָ֑א אֲ֝נִ֗י אֵלֶ֥יךָ אֶבְטָֽח:

בֵּאלֹהִים֮ אֲהַלֵּ֪ל דְּבָ֫ר֥וֹ בֵּאלֹהִ֣ים בָּ֭טַחְתִּי לֹ֣א אִירָ֑א מַה-יַּעֲשֶׂ֖ה בָשָׂ֣ר לִֽי:

כָּל-הַ֭יּוֹם דְּבָרַ֣י יְעַצֵּ֑בוּ עָלַ֖י כָּל-מַחְשְׁבֹתָ֣ם לָרָֽע:

יָג֤וּרוּ | (יצפינו) יִצְפּ֗וֹנוּ הֵ֭מָּה עֲקֵבַ֣י יִשְׁמֹ֑רוּ כַּ֝אֲשֶׁ֗ר קִוּ֥וּ נַפְשִֽׁי:

עַל-אָ֥וֶן פַּלֶּט-לָ֑מוֹ בְּ֝אַ֗ף עַמִּ֤ים | הוֹרֵ֬ד אֱלֹהִֽים:

נֹדִי֮ סָפַ֪רְתָּ֫ה אָ֥תָּה שִׂ֣ימָה דִמְעָתִ֣י בְנֹאדֶ֑ךָ הֲ֝לֹ֗א בְּסִפְרָתֶֽךָ:

אָ֥֨ז יָ֘שׁ֤וּבוּ אוֹיְבַ֣י אָ֭חוֹר בְּי֣וֹם אֶקְרָ֑א זֶה-יָ֝דַ֗עְתִּי כִּֽי-אֱלֹהִ֥ים לִֽי:

בֵּֽ֭אלֹהִים אֲהַלֵּ֣ל דָּבָ֑ר בַּ֝יהוָ֗ה אֲהַלֵּ֥ל דָּבָֽר:

בֵּֽאלֹהִ֣ים בָּ֭טַחְתִּי לֹ֣א אִירָ֑א מַה-יַּעֲשֶׂ֖ה אָדָ֣ם לִֽי:

עָלַ֣י אֱלֹהִ֣ים נְדָרֶ֑יךָ אֲשַׁלֵּ֖ם תּוֹדֹ֣ת לָֽךְ:

כִּ֤י הִצַּ֪לְתָּ נַפְשִׁ֡י מִמָּוֶת֮ הֲלֹ֥א רַגְלַ֗י מִ֫דֶּ֥חִי לְ֭הִֽתְהַלֵּךְ לִפְנֵ֣י אֱלֹהִ֑ים בְּ֝א֗וֹר הַֽחַיִּֽים:

בֵּאלֹהִים֮ אֲהַלֵּ֪ל דְּבָ֫ר֥וֹ בֵּאלֹהִ֣ים בָּ֭טַחְתִּי לֹ֣א אִירָ֑א מַה-יַּעֲשֶׂ֖ה בָשָׂ֣ר לִֽי:

כָּל-הַ֭יּוֹם דְּבָרַ֣י יְעַצֵּ֑בוּ עָלַ֖י כָּל-מַחְשְׁבֹתָ֣ם לָרָֽע:

יָג֤וּרוּ | (יצפינו) יִצְפּ֗וֹנוּ הֵ֭מָּה עֲקֵבַ֣י יִשְׁמֹ֑רוּ כַּ֝אֲשֶׁ֗ר קִוּ֥וּ נַפְשִֽׁי:

עַל-אָ֥וֶן פַּלֶּט-לָ֑מוֹ בְּ֝אַ֗ף עַמִּ֤ים | הוֹרֵ֬ד אֱלֹהִֽים:

נֹדִי֮ סָפַ֪רְתָּ֫ה אָ֥תָּה שִׂ֣ימָה דִמְעָתִ֣י בְנֹאדֶ֑ךָ הֲ֝לֹ֗א בְּסִפְרָתֶֽךָ: מזמור שישה וחמישים.

י֥וֹם אִירָ֑א אֲ֝נִ֗י אֵלֶ֥יךָ אֶבְטָֽח:

ומשכך:

נֹדִי֮ סָפַ֪רְתָּ֫ה אָ֥תָּה שִׂ֣ימָה דִמְעָתִ֣י בְנֹאדֶ֑ךָ הֲ֝לֹ֗א בְּסִפְרָתֶֽךָ:

נֹדִי֮

נד, הוא כלי לאגור מים.

שִׂ֣ימָה דִמְעָתִ֣י בְנֹאדֶ֑ךָ

המשורר בתפילתו מתפלל לבורא שישים את דמעתו בנד של בורא עולם,

יען כי,

בֵּֽאלֹהִ֣ים בָּ֭טַחְתִּי לֹ֣א אִירָ֑א מַה-יַּעֲשֶׂ֖ה אָדָ֣ם לִֽי:

דמעות מצוקתו של דוד במקום הזה שממנו הוא מבקש תשועה ונחמה ,

לבורא עלום בכה דוד המלך, לבורא עולם תפילתו ואת תשועת הבורא הוא ביקש.

מאוד יפה גם לקרוא את שירת דוד המשורר, שפתו, משליו, שממלים מועטות הוא ידע לבטא קשת רחבה של רגשות ומצוקות והשפה כל כך יפה, לעתים כקוראת את שירתו של דוד אני מוצאת את המילים לבטא את רגשותי שלי כדי שיבינו אותי טוב יותר.

היתה עת שבארץ נהגו לאמר נוד במשמעות של “פלוץ”.

י֥וֹם אִירָ֑א אֲ֝נִ֗י אֵלֶ֥יךָ אֶבְטָֽח:

בֵּאלֹהִים֮ אֲהַלֵּ֪ל דְּבָ֫ר֥וֹ בֵּאלֹהִ֣ים בָּ֭טַחְתִּי לֹ֣א אִירָ֑א מַה-יַּעֲשֶׂ֖ה בָשָׂ֣ר לִֽי: מזמור שישה וחמישים.

י֥וֹם אִירָ֑א= יום אפחד.

בֵּֽ֭אלֹהִים אֲהַלֵּ֣ל דָּבָ֑ר בַּ֝יהוָ֗ה אֲהַלֵּ֥ל דָּבָֽר:

בֵּֽאלֹהִ֣ים בָּ֭טַחְתִּי לֹ֣א אִירָ֑א מַה-יַּעֲשֶׂ֖ה אָדָ֣ם לִֽי: מזמור שישה וחמישים.

היו ימים שדוד פחד, זאת עובדה, ביום שהוא פחד, את מקום מבטחו הוא בקש מבורא עולם.

ובהמשך כשהוא בטח בבורא עולם, הוא לא פחד מה יעשה אדם או בשר לו.

זאת אומרת, אדם שיש לו את בורא עולם, הוא אדם שלא מפחד.

היום הפכו את הדבר ועל אדם שלא מפחד אומרים שאין לו אלהים..

צריך לחשוב על הדבר בהקשר של משה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ:  כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי.  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר–הֲלֹא אָנֹכִי, יְהוָה.  וְעַתָּה, לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר.  וַיֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח.  וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי–יָדַעְתִּי, כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא; וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ.  וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו, וְשַׂמְתָּ אֶת-הַדְּבָרִים בְּפִיו; וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.  וְדִבֶּר-הוּא לְךָ, אֶל-הָעָם; וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים.  וְאֶת-הַמַּטֶּה הַזֶּה, תִּקַּח בְּיָדֶךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-בּוֹ, אֶת-הָאֹתֹת: שמות.

לפני שליחות משה הביע חוסר בטחון לנכונותו לשליחות:

כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי.

ובורא עולם אמר לו ככה:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר–הֲלֹא אָנֹכִי, יְהוָה.  וְעַתָּה, לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר.

ברור שאם בורא עולם בחר במשה לשליחות זאת, אז משה היה נכון לתפקיד גם כשהיה כבד פה וכבד לשון. כל שלא היה כל הגיון שמשה יערער על נכונותו שלו עצמו לתפקיד.

שמעתי פעם שהדוסים אומרים שבורא עולם לא מעמיד אדם למבחן שהוא לא יכול להצליח בו.