מזמור חמישה וארבעים.

לַמְנַצֵּ֣חַ עַל-שֹׁ֭שַׁנִּים לִבְנֵי-קֹ֑רַח מַ֝שְׂכִּ֗יל שִׁ֣יר יְדִידֹֽת:

רָ֘חַ֤שׁ לִבִּ֨י | דָּ֘בָ֤ר ט֗וֹב אֹמֵ֣ר אָ֭נִי מַעֲשַׂ֣י לְמֶ֑לֶךְ לְ֝שׁוֹנִ֗י עֵ֤ט | סוֹפֵ֬ר מָהִֽיר:

יָפְיָפִ֡יתָ מִבְּנֵ֬י אָדָ֗ם ה֣וּצַק חֵ֭ן בְּשְׂפְתוֹתֶ֑יךָ עַל-כֵּ֤ן בֵּֽרַכְךָ֖ אֱלֹהִ֣ים לְעוֹלָֽם:

חֲגֽוֹר-חַרְבְּךָ֣ עַל-יָרֵ֣ךְ גִּבּ֑וֹר ה֝וֹדְךָ֗ וַהֲדָרֶֽךָ:

וַהֲדָ֬רְךָ֨ | צְלַ֬ח רְכַ֗ב עַֽל-דְּבַר-אֱ֭מֶת וְעַנְוָה-צֶ֑דֶק וְתוֹרְךָ֖ נוֹרָא֣וֹת יְמִינֶֽךָ:

חִצֶּ֗יךָ שְׁנ֫וּנִ֥ים עַ֭מִּים תַּחְתֶּ֣יךָ יִפְּל֑וּ בְּ֝לֵ֗ב אוֹיְבֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ:

כִּסְאֲךָ֣ אֱ֭לֹהִים עוֹלָ֣ם וָעֶ֑ד שֵׁ֥בֶט מִ֝ישֹׁ֗ר שֵׁ֣בֶט מַלְכוּתֶֽךָ:

אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֮ וַתִּשְׂנָ֫א רֶ֥שַׁע עַל-כֵּ֤ן | מְשָׁחֲךָ֡ אֱלֹהִ֣ים אֱ֭לֹהֶיךָ שֶׁ֥מֶן שָׂשׂ֗וֹן מֵֽחֲבֵרֶֽיךָ:

מֹר-וַאֲהָל֣וֹת קְ֭צִיעוֹת כָּל-בִּגְדֹתֶ֑יךָ מִֽן-הֵ֥יכְלֵי שֵׁ֝֗ן מִנִּ֥י שִׂמְּחֽוּךָ:

בְּנ֣וֹת מְ֭לָכִים בְּיִקְּרוֹתֶ֑יךָ נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗ בְּכֶ֣תֶם אוֹפִֽיר:

שִׁמְעִי-בַ֣ת וּ֭רְאִי וְהַטִּ֣י אָזְנֵ֑ךְ וְשִׁכְחִ֥י עַ֝מֵּ֗ךְ וּבֵ֥ית אָבִֽיךְ:

וְיִתְאָ֣ו הַמֶּ֣לֶךְ יָפְיֵ֑ךְ כִּי-ה֥וּא אֲ֝דֹנַ֗יִךְ וְהִשְׁתַּֽחֲוִי-לֽוֹ:

בַֽת-צֹ֨ר | בְּ֭מִנְחָה פָּנַ֥יִךְ יְחַלּ֗וּ עֲשִׁ֣ירֵי עָֽם:

כָּל-כְּבוּדָּ֣ה בַת-מֶ֣לֶךְ פְּנִ֑ימָה מִֽמִּשְׁבְּצ֖וֹת זָהָ֣ב לְבוּשָֽׁהּ:

לִרְקָמוֹת֮ תּוּבַ֪ל לַ֫מֶּ֥לֶךְ בְּתוּל֣וֹת אַ֭חֲרֶיהָ רֵעוֹתֶ֑יהָ מ֖וּבָא֣וֹת לָֽךְ:

תּ֖וּבַלְנָה בִּשְׂמָחֹ֣ת וָגִ֑יל תְּ֝בֹאֶ֗ינָה בְּהֵ֣יכַל מֶֽלֶךְ:

תַּ֣חַת אֲ֭בֹתֶיךָ יִהְי֣וּ בָנֶ֑יךָ תְּשִׁיתֵ֥מוֹ לְ֝שָׂרִ֗ים בְּכָל-הָאָֽרֶץ:

אַזְכִּ֣ירָה שִׁ֭מְךָ בְּכָל-דֹּ֣ר וָדֹ֑ר עַל-כֵּ֥ן עַמִּ֥ים יְ֝הוֹדֻ֗ךָ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד:

אוחנה היה השופט והשוטר, משמע שהוא אוחז בספר חוקת ישראל במקום של שופט ושוטר הוא אמון על השפיטה והחלת הדין. ועם ספר התורה הזה ודברה בעניינו הוא נשבע נאמנות לישראל וזה ספר חוק ישראל מבורא עולם לקיימו בירושלים ומירושלים הלאה לגויים וזה החוק בענינו של אוחנה, שהתישב על הכסא הזה עם הספר הזה. שאול המלך נצטווה להרוג את עמלק עד האחרון שבהם. ולא לקחת שבי ולא לקחת חרם, והעם לקח בשבי את מלך עמלק וריחם עליו וביקש משאול לא להרוג אותו ושאול נענה לבקשת העם ושמואל הנביא נשלח לשפטו, והדין קריעת מלכותו והסבת המלכות לדוד.

תחשוב על שבועתך אמש,

מר בן גביר, גברת סטרוק ומר סמוטריץ’:

האם את/ה האדם/האשה הזה/הזאת כשאת/ה נשבע/ת בספר התורה כשיושב ראש כנסת ישראל בירושלים הקדושה הוא איש השוכב את זכר משכבי אשה שיושב על הכיסא הזה מטעם הקואליציא שלך, האם את/ה האיש/ה ההוא/ההיא:

לַמְנַצֵּ֣חַ עַל-שֹׁ֭שַׁנִּים לִבְנֵי-קֹ֑רַח מַ֝שְׂכִּ֗יל שִׁ֣יר יְדִידֹֽת:

רָ֘חַ֤שׁ לִבִּ֨י | דָּ֘בָ֤ר ט֗וֹב אֹמֵ֣ר אָ֭נִי מַעֲשַׂ֣י לְמֶ֑לֶךְ לְ֝שׁוֹנִ֗י עֵ֤ט | סוֹפֵ֬ר מָהִֽיר:

יָפְיָפִ֡יתָ מִבְּנֵ֬י אָדָ֗ם ה֣וּצַק חֵ֭ן בְּשְׂפְתוֹתֶ֑יךָ עַל-כֵּ֤ן בֵּֽרַכְךָ֖ אֱלֹהִ֣ים לְעוֹלָֽם:

חֲגֽוֹר-חַרְבְּךָ֣ עַל-יָרֵ֣ךְ גִּבּ֑וֹר ה֝וֹדְךָ֗ וַהֲדָרֶֽךָ:

וַהֲדָ֬רְךָ֨ | צְלַ֬ח רְכַ֗ב עַֽל-דְּבַר-אֱ֭מֶת וְעַנְוָה-צֶ֑דֶק וְתוֹרְךָ֖ נוֹרָא֣וֹת יְמִינֶֽךָ: תהלים- מזמור ארבעה וחמישים.

המשך קריאה..

להגנתו טען שאול שזה רצון העם, שמואל בצער גדול הסביר לו שהיה אסור לו להענות לבקשת העם והיה עליו לקיים את ציווי הבורא. תורת ישראל היא ציווי הבורא.

חֲגֽוֹר-חַרְבְּךָ֣ עַל-יָרֵ֣ךְ גִּבּ֑וֹר ה֝וֹדְךָ֗ וַהֲדָרֶֽךָ:

וַהֲדָ֬רְךָ֨ | צְלַ֬ח רְכַ֗ב עַֽל-דְּבַר-אֱ֭מֶת וְעַנְוָה-צֶ֑דֶק וְתוֹרְךָ֖ נוֹרָא֣וֹת יְמִינֶֽךָ: מזמור חמישה וארבעים.

צְלַ֬ח רְכַ֗ב עַֽל-דְּבַר-אֱ֭מֶת

אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֮ וַתִּשְׂנָ֫א רֶ֥שַׁע עַל-כֵּ֤ן | מְשָׁחֲךָ֡ אֱלֹהִ֣ים אֱ֭לֹהֶיךָ שֶׁ֥מֶן שָׂשׂ֗וֹן מֵֽחֲבֵרֶֽיךָ: מזמור חמישה וארבעים.

אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֮

נהוג לייחס לעושר הצלחה. שאדם עשיר הוא אדם מצליח.

במזמור הזה הצלחה היא על דבר אמת וממקום של אהבת צדק.

ברור לכולנו שהגנב הוא אינו אדם שהצליח על דבר אמת ומשכך הרכב המפואר שהוא קנה מהעושק אינו כרכב לרכב על דבר אמת.

רָ֘חַ֤שׁ לִבִּ֨י | דָּ֘בָ֤ר ט֗וֹב אֹמֵ֣ר אָ֭נִי מַעֲשַׂ֣י לְמֶ֑לֶךְ לְ֝שׁוֹנִ֗י עֵ֤ט | סוֹפֵ֬ר מָהִֽיר: מזמור חמישה וארבעים.

אֹמֵ֣ר אָ֭נִי מַעֲשַׂ֣י לְמֶ֑לֶךְ

יש התכנות שלעיני בני אדם , קבוצת בני האדם, עם שהגנב העשיר יחשב מצליח בעינהם.

לעתים אישור החברה את האדם הזה מספיקה לאדם הזה. זאת אומרת הכבוד שמיחסים לו כאדם עשיר נותנת לאדם הזה שקט נפשי או הרגשה טובה עם עצמו.

האדם הזה אומר מעשיו לחברה, הוא נשפט על ידי העם, ופועל להיות זכאי במשפט הזה, הוא מבקש “לצאת צדיק” בשפיטה של בני אדם.

האדם הזה הוא אדם שלא יענה נפשו על החטא הזה שהחברה זיכתה אותו:

כִּי יוֹם כִּפֻּרִים, הוּא, לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. כִּי כָל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא-תְעֻנֶּה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה–וְנִכְרְתָה, מֵעַמֶּיהָ: ויקרא.

לא כך האדם המאמין. יש תורה, יש דבר אמת שנמסר לנו מבורא עולם על ידי משה והנביאים והמשיחים שבאו אחריו ובמשפט הזה האנשים המאמינים מבקשים להיות צדיקים, או לכפר על חטאיהם, לתקן את מעשיהם ודרכיהם.

כִּי בָאֵשׁ יְהוָה נִשְׁפָּט, וּבְחַרְבּוֹ אֶת-כָּל-בָּשָׂר; וְרַבּוּ, חַלְלֵי יְהוָה: ישעיהו.

כִּי בָאֵשׁ יְהוָה נִשְׁפָּט,

לעתים שפיטת בני האדם והזיכוי שהעם מזכה אדם כזה או אחר סותרת דבר תורה, ועד בוא דברו של בורא עולם הם לכאורה על מי מנוחות, אנשי כבוד, אנשי שם וכו’ על כך אמר דוד:

אל-תירא, כי-יעשר איש: כי-ירבה, כבוד ביתו. כי לא במותו, יקח הכל; לא-ירד אחריו כבודו: תהלים.

בורא עולם הוא השופט העליון, הוא שופט בסופו של יום גם את הפושע וגם את המחוקק שזיכה אותו:

ביום הדין הזה:

הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק, תַּחְתֵּיכֶם, כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה, הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר. וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל, וְחָזָק לֹא-יְאַמֵּץ כֹּחוֹ; וְגִבּוֹר, לֹא-יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ. וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד, וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט; וְרֹכֵב הַסּוּס, לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ. וְאַמִּיץ לִבּוֹ, בַּגִּבּוֹרִים–עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם-הַהוּא, נְאֻם-יְהוָה: עמוס.

וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט; וְרֹכֵב הַסּוּס, לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ.

גם אצן המרתון והרוכב על המרצדס והמוסטנג לא יצליח למלט נפשו..

וּבְחַרְבּוֹ אֶת-כָּל-בָּשָׂר; וְרַבּוּ, חַלְלֵי יְהוָה: